החלטה בתיק בש"פ 998/11

א.             ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט טובי) בתיק מ"ת 10893-06-09 מיום 15.11.10, בגדרה נדחתה בקשת העורר להורות למשיבה להעביר לידיו תרשומות פנימיות אשר נערכו בפרקליטות מחוז חיפה, כחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982.

רקע והליכים

ב.              ברקע הבקשה אירוע הירי שהתרחש באוטובוס בעיר שפרעם ב-4.8.05, בו הרג החייל המנוח נתן זאדה ארבעה מנוסעי האוטובוס. לאחר שנשקו נלקח ממנו על-ידי נוסעי אוטובוס ואזרחים שהגיעו למקום, נעצר זאדה על-ידי המשטרה. המון שהגיע למקום תקף את זאדה ואת השוטרים שהגנו עליו, וכתוצאה נגרם מותו של זאדה. נגד העורר, אשר נטען כי היה חלק מהמון שהתקיף את זאדה והשוטרים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והתפרעות שסופה נזק.

ג.              בערר נטען, כי לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, ב-2010, העבירה המשיבה לידי העורר אמרות של שלושה שוטרים, אשר בראיונות נוספים שנערכו עמם ב-2008 על-ידי הפרקליטות, מסרו מידע השונה מעדותם הראשונית, בכל הנוגע למעורבות העורר בתקיפתו של זאדה. כך למשל נאמר, כי בשנת 2010 הועברה לידי ההגנה אמרתו של השוטר פוקס (משנת 2008) לפיה לא ראה את העורר בתוך האוטובוס, זאת בניגוד לעדותו משנת 2005 בה ציין, כי ראה את העורר מתפרע בתוך האוטובוס. כן צוין, כי הועברו לידי ההגנה אמרותיהם של שני שוטרים נוספים, הסותרות את עדותם הראשונה ויש בהן כדי לתמוך בגרסת העורר.

ד.             העורר עתר לבית המשפט המחוזי לקבלת חומר חקירה נוסף לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בהחלטתו מיום 15.11.10 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט ציין, כי אמנם לפי הפסיקה ראיונות שמקיים פרקליט עם עדים אינם נכללים בגדר חומרי חקירה שיש להעבירם להגנה, אך בחריג לכלל זה נקבע, כי כאשר עד מוסיף מיוזמתו פרטים מהותיים ורלבנטיים לכתב האישום, יש להעביר את הראיונות לידי ההגנה. בית המשפט הוסיף, כי בחן את עדותיהם המוקדמות של השוטרים ואת אמרותיהם המאוחרות והשוה ביניהן ומצא, כי הועברו לידי ההגנה החלקים הרלבנטיים מאותן תרשומות, קרי, החלקים העשויים לסייע לפרשת ההגנה. בית המשפט העיר, עם זאת, למשיבה על כך שהשתהתה בהעברת האמרות לידי ההגנה (מ-2008 עד 2010).

הערר והדיון

ה.             כלפי החלטה זו הוגש הערר דנא (לאחר שבית משפט זה (הרשמת השופטת כהן-לקח) קיבל את בקשת העורר להארכת מועד להגשת ערר). בערר נטען, כי בנוסף להעברת האמרות הרלבנטיות מחויבת המדינה להעביר לעורר גם את הבסיס, המסגרת ונסיבות קיומה של השיחה עם עדים, וזאת לצורך חקירתם העתידית של אותם שוטרים. נטען גם, כי חובה זו נובעת מהנחיות פרקליט המדינה ומן הפסיקה. עוד נטען, כי נוכח האמור באמרותיהם המאוחרות של השוטרים, מחויבת היתה המדינה לנקוט הליך של השלמת חקירה, ממנה היה ניתן ללמוד על הנסיבות של מתן האמרה החדשה - דבר אשר עשוי להגנה.

ו.              בדיון טענה עו"ד דבורי לעורר, כי - למשל - העד השוטר פוקס טען ב-2005 כי העורר בלט בפניו המצולקות כמי שהשתולל באוטובוס, אך רק ערב המשפט באוקטובר 2010 הסתבר להגנה, מהעברת חומר על-ידי המדינה, כי אמרתו בפרקליטות המחוז בראיון לקראת הגשת כתב אישום, שנערך ב-2008, היתה שונה; וכך גם לגבי השוטרים בן-שמעון וברומי. מעבר לאי השלמת חקירה, השאלה באשר לתרשומות מ-2008 היא מה היתה הדינמיקה שלהן והאם יש בה כדי לסייע להגנה, שכן עולה כי השוטרים שהיו באוטובוס אינם מפלילים את העורר, והוא מופלל על-ידי עד מבחוץ (חלבי).

ז.              עו"ד גולדשטיין טענה למדינה, כי הראיונות נערכו כיון שפרקליטת המחוז חפצה להתרשם מן העדים, ואכן גם אם נפל פגם, כפי שנקבע בית המשפט קמא, בהשתהות בהעברת החומר, מכל מקום ראיון חקירה אינו חומר חקירה אלא במקרה של שינוי מהותי מן הנאמר לפני כן; ובמקרה דנא הועבר לסניגוריה גם מה שלא היה מהותי. לשיטת המדינה, יש לשמור על האינטרס הציבורי במוסד הראיונות; והשינויים בין 2008-2005 הם אלה, שהעד פוקס אמר ב-2005 כי העורר נכנס לאוטובוס וב-2008 לא אמר כן, אך זאת מבלי רענון זכרון ותוך שציין שאין הוא זוכר במדויק; העד ברומי הוסיף ב-2008 לא זכר אם פגע העורר בו עצמו; לגבי מר בן-שמעון לא היה שינוי של ממש.

הכרעה

ח.             ראיונות שעורכת התביעה עם עדים הם עניין שבשגרה, והשגרה, על פי רוב היא עריכתם סמוך לעדות בבית המשפט, כדי להכין את עדותם, הניתנת לא אחת זמן רב לאחר ההודעות במשטרה, ולרענן את זכרונם; אמנם, פעמים שהראיון מיועד לבחינת העדות בטרם ההחלטה על כתב אישום כדי להתרשם ממהות העד ומהימנותו, וראיונות כאלה נעשים אף בדרג של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. ואכן בענייננו המדובר בראיונות שנערכו בטרם הוחלט על כתב אישום, וזאת בינואר 2008, שנתיים וחצי לאחר הפרשה נשוא האישום שאירעה באוגוסט 2005. כתב האישום הוגש ביוני 2009. החומר הועבר להגנה רק באוקטובר 2010.

ט.             מעמדם של ראיונות כחומר חקירה נסקר בהרחבה בבש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפי השופטת ארבל (פסקאות 14-11), המציינת בין השאר (פסקה 12) כי "תיוודע חשיבות מיוחדת לראיון העד בתיקים שיש בהם עניין ציבורי מיוחד ושבעצם ההחלטה על העמדה לדין בהם כרוכה רגישות יתרה. להתרשמות מן העד, ובפרט כשמדובר בעד מרכזי, עשויה להיות איפוא חשיבות מיוחדת לצורך גיבוש עמדת התביעה בשאלת אם חומר הראיות בתיק מקים סיכוי סביר להרשעה". תרשומת הפרקליט במהלך ראיון (ראו פסקה 14 שם) אינה נחשבת ככלל כ"חומר חקירה", כל עוד אין בה "מידע מהותי בנוגע לאישום"; זאת, מתוך האינטרס הציבורי לאפשר לעובדי רשויות החקירה והתביעה "להביע דעתם בחופשיות וללא מורא". ועם זאת, האיזון מחייב זהירות "כפולה מכופלת" ביחס לכך, ועל התביעה "לבחון ביתר קפדנות ודקדוק האם יש בחומר מידע מהותי הנוגע לאישום, אשר ככזה עשוי לתרום להגנת הנאשם". אוסיף, כי בסופו של דבר יבחן בית המשפט עצמו חומר זה, מקום שעולה לפניו הטענה, בזהירות ומתוך אותו שיקול של אחריות, אך בזכרו גם את כלל האיזונים הנדרשים. הסניגורית הפנתה לב"ש (י-ם) 10402/07 ג'אבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם איפשר השופט סובל את העברתה של תרשומת הראיון, בנימוק שאותו ראיון גרם לגביית הודעה ששינתה מהותית את מערך הראיות לכיוון הפללה; אציין כבר כאן כי אין זה המקרה בענייננו, וככלל ראוי לשמור על האפשרות לראיונות באופן המקובל, שלא כחומר חקירה. עם זאת סבורני כי יתכן שהיה מקום להשלמת חקירה בעקבות הראיונות, דבר שככלל ראוי לעשותו בכגון דא, אף שספק רב אם היתה בכך בענייננו תוספת של ממש לבירור האמת; זאת במיוחד נוכח העובדה שהראיונות נערכו בלא שהמרואיינים קראו מחדש את שאמרו שנתיים וחצי לפני כן.

י.              נוכח כל האמור בחנתי את החומר הרלבנטי במיוחד לעניינו של העורר, קרי, את ההודעות מ-2005, את תרשומות הראיון מ-2008 ואת הודעת הפרקליטות לסניגוריה מ-2010; כל אלה נמסרו לי על-ידי הפרקליטה בדיון, לאחר שהחומר עמד לנגד עיניו של בית המשפט קמא. אציין כי העורר זוהה על-ידי העדים בהיותו בעל צלקת כויה בפניו. בכתב האישום מ-2009 מואשם העורר בהאי לישנא (פסקה 10):

"נאשם 2 התפרע במהלך כל האירוע. הוא זרק אבנים, ברזלים וחפצים לעבר זאדה ולעבר השוטרים שהיו באוטובוס. האבנים פגעו בברומי והוא נפצע. בנוסף תקף נאשם 2 את השוטרים שהיו מחוץ לאוטובוס. בין היתר בעט ברס"ר שחר יצחק וסטר לרפ"ק שלמה מנחם. נאשם 2 נכנס לאוטובוס, השתולל, ותקף את זאדה באגרופים, בבעיטות ובאמצעות אבנים משתלבות".

יא.           העד הקצין אליהו פוקס ציין ב- 14.8.05 כי העורר מוכר לו, "והתפרע במהלך כל האירוע, זרק אבנים לעבר השוטרים ולעבר החייל, אני (כנראה איני- א"ר) יודע אם האבנים פגעו בחייל, מחוץ לאוטובוס ולתוך האוטובוס, בשלב מסוים ראיתי אותו בתוך האוטובוס מתפרע, שוטרים השתלטו עליו והודפים אותו החוצה. לציין שלא ראיתי אותו מגיע לחייל". בתרשומת מ-6.1.08 אמר העד פוקס: "השרוף הוא עם הקפוצ'ון האפור (הדגשה במקור - א"ר). הוא ממשפחת קורבאג', והיה שם אח שלו אני לא ראיתי את השרוף מסתובב. ראיתי אותו בסביבה מקלל אבל לא ראיתי אותו בתוך האוטובוס, אבל את אחיו ראיתי. אם אתם אומרים שאמרתי שראיתי אותו בתוך האוטובוס - אז יכול להיות, אני לא זוכר כרגע". פרפרזה טובה של דברים אלה נמסרה על-ידי התביעה במכתבה מיום 12.10.10, והוסיפה, "יש לציין כי הדברים נאמרו על-ידו בלא שראה קודם את האמרות שמסר בחקירה". במכתב נמסר גם פרט שאינו נוגע ספציפית לעורר ("עלה לאוטובוס עם אליהו בן שמעון. בתוך האוטובוס פגש ברודריגז ודניאלי").

יב.           העד השוטר אליהו בן-שמעון מסר בהודעה (17.8.05) כי זיהה את העורר ("שרוף בפנים" "כמי שזרק אבנים לעבר האוטובוס. אני לא יודע באם האבנים האלה פגעו במישהו". בראיון ב-6.1.08 ציין "הכרתי גם, את אקראן (כך במקור -א"ר) קורבאג' שזו משפחה שמוכרת לנו בפלילים והוא לקח חלק. הוא שרוף בפנים". קטע זה לא נכלל בפרפרזה שנמסרה במכתב הפרקליטות מ-14.10.10, אלא נמסרו הדברים הכלליים שבמכתב, ואני מוסיף זאת כאן, גם במקרה זה נאמרו הדברים בראיון בטרם ראה העד את שמסר בחקירה ב-2005.

יג.            אשר לעד השוטר עובדיה ברומי, בהודעה מ-7.8.05 "אנשים מבני משפחת קורבג'"; בהודעה מ-16.8.05 ציין "אדם שלבש חולצה שחורה שפניו מצולקות... גם זרק חפצים לתוך האוטובוס ונכנס לאוטובוס, והוא זרק אבנים וברזלים, נכנס לאוטובוס תקף את החייל בעזרת אגרופים ובעיטות לגופו. אני נפצעתי מהאבנים שזרק עלי בכל חלקי גופי" (איני יודע אם הוא האדם הנזכר כלובש חולצה שחורה בהודעת העד מ-7.8.05, כמנסה להיכנס לאוטובוס, זורק ברזלים, ומאיים "אשחט אותך" - א"ר). בתרשומת הראיון מ-6.1.08 ציין העד "ישנו גם קורבאג' שהוא שרוף בפנים. הוא עלה לאוטובוס חבט בנו והגיע לחייל. חלק מהפעמים הצלחנו לבלום. אני לא זוכר אם הוא פגע בי אישית. הרבה פגעו בי". דברים אלה נמסרו (לא במלואם) בפרפרזה מיום 14.10.10 (אף כאן נאמרו בטרם ראה העד את דבריו בחקירה), ומובאים כאן לשלמות התמונה.

יד.           עד הנה באשר לדברים הנוגעים לכאורה ספציפית לעורר. מעבר לכך, התרשמותי הכללית היא כשל בית המשפט המחוזי, כי אין שוני של ממש בין התרשומות מ-2008, כתום שנתיים וחצי, ובין הדברים שנאמרו ב-2005, ולכאורה ברי כי עסקינן בחומרים "טריים" (2005) מול כאלה שנמסרו לאחר זמן (2008) ללא רענון זכרונם של העדים על-ידי עיון בהודעותיהם.

טו.           איני רואה להוסיף על אלה, ויש לראות החלטתי זו איפוא כמשלימה במידה מסוימת את החלטת בית המשפט קמא.